פסק-דין בתיק ה"פ 18325-09-11

כללי:

לפני בקשה על דרך של המרצת פתיחה.

הדיון נשמע ביום 31.10.11. בסיום הדיון, ביקשו הצדדים שהות להידבר ביניהם, ועל כן עיכבתי מתן פסק הדין עד עתה.

משנתקבלה הודעה כי הליכי ההידברות לא צלחו, הנני לפסוק בדין.

הבקשה:

המבקש עתר לסעד הצהרתי, לפיו ייקבע כי עיריית אור יהודה עיקלה את חשבונו של המבקש בדרך מנהלית, לפי דיני המסים, ולא דרך רשויות ההוצאה לפועל, וכי דרך זו היא בלתי תקינה. המבקש סבור כי פסק הדין מכוחו ננקטו נגדו הליכי הגבייה, היה צריך להגבות לפי דיני ההוצל"פ ולא לפי פקודת המסים (גבייה). המבקש מסביר, כי כיוון שהעיקול לא ננקט לפי דיני ההוצל"פ, הוא נחסם והושתק מלטעון "פרעתי" בפני כב' ראש ההוצל"פ.

עוד טוען המבקש כי על פי פסק דינו של כב' השופט ארנסט בת"א 112528-99 מיום 18.1.04, היה מקום להשית את חיוב הארנונה גם לגבי שותפו דאז של המבקש, צד ג', והעובדה שהליכי הגבייה ננקטו נגדו בלבד אינה הוגנת. עפ"י סעיפים 19 ו-21 לפסק הדין של כב' השופט ארנסט, הושתה אחריות גם על צד ג'.

לגוף העניין, מסביר המבקש כי ביום 1.3.97 הוא שכר מאדם בשם יצחק סעדה חנות ברח' המסגר 3 באיזור התעשייה של אור יהודה. כל זאת יחד עם שותפו דאז, ספושניקוב מרקוס (להלן: "השותף"). זהו צד ג' אליו התייחס פסק דינו של כב' השופט ארנסט.

המבקש נרשם בעירייה כשוכר מבנה עסקי, וכך נוצר חוב הארנונה על שמו. בפועל, לא היה רישיון עסק ולא חשמל ומים בנכס, ולכן הוחזקה החנות ע"י המבקש ושותפו 3 חודשים בלבד, ולא שנה. בפסק דינו של כב' השופט ארנסט הושתה על המבקש אחריות לתשלום עבור שנת ארנונה, כאשר צוין שעל השותף להשתתף עמו. סכום החוב הינו 58,158 ש"ח נומינלית, לטענת המבקש הוא שילם 13,430 ש"ח וסכום זה אמור להפטיר אותו, לפי החישובים שערך בבקשתו.

התשובה:

עיריית אור יהודה התנגדה למבוקש. היא טענה כי מדובר בבקשה לסעד הצהרתי כנגד הליכי גבייה מנהליים, שאינה יכולה לעמוד, הואיל והסמכות העניינית על פי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, שמורה לבית משפט לעניינים מנהליים.

מעבר לטענות הסף, גרסה עיריית אור יהודה כי גם לגופם של דברים אין יסוד בטענות המבקש. היא טענה כי לרשותה קיימים שני מסלולי גבייה חלופיים, האחד בדרך של גבייה מנהלית, והשני בדרך של תביעה משפטית. העובדה שהעירייה נקטה הליכים משפטיים נגדו במסגרת ת"א 112528-99, אינה מונעת ממנה לנקוט בהליכי גבייה מנהלית, ובלבד שלא תגבה באמצעותם יותר מאשר נפסק לזכותה.

אשר לסוגיית צד ג', טוענת העירייה כי צד ג' לא היה צד להליך בת"א 112528-99, ולפיכך הדברים שנאמרו שם בדבר חבותו של צד ג' אינם מחייבים את צד ג' או אותה.

אשר לטענת המבקש כי פרע את מלוא הסכום שהיה עליו לשלם, טוענת המשיבה כי הוא פרע סכום חלקי בלבד, ולא מעבר לכך.

המשיבה עתרה לדחיית הבקשה.

טענת הסף:

אשר לטענת המשיבה, כי היה מקום לפנות אל בית המשפט לעניינים מנהליים הואיל ומדובר בהליכי גבייה מנהלית - טענה זו אני דוחה. המשיבה הפנתה לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000. על פי התוספת הראשונה, כך לטענתה, חוב ארנונה הוא בגדר סמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים.

אינני מקבלת גישה זו. סעיף 5 לחוק האמור קובע את מהות הגופים, אשר נגד החלטתם ניתן לפנות אל בית המשפט לעניינים מנהליים. רק עתירה נגד רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה לחוק, היא בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. עירייה  המטילה חוב ארנונה פועלת בכמה כובעים, כאשר חוב הארנונה עשוי להבחן גם לפי מבחן הסעד, דהיינו סכום התביעה, ולא בהכרח לפי מבחן העילה.

העירייה עצמה הוכיחה זאת, כאשר בחרה להגיש תביעה אזרחית לבית משפט השלום בת"א 112528-99.